השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרשם ש' ברוך ז"ל) שניתנה ביום 29.10.2007, אשר במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בהעדר הגנה על ידי הרשם ביום 19.2.2006.
רקע עובדתי והליכים קודמים
1. על פי חוזה דיירות מוגנת שנחתם בשנת 1978 הייתה המערערת דיירת מוגנת בדירת אביו של המשיב, המנוח שמואל רפאלי (להלן: המנוח). המנוח טען כי במהלך השנים הפרה המערערת את חוזה הדיירות המוגנת באופן שיטתי, בין היתר באי תשלום דמי השכירות המוגנים, ביצוע בניות בלתי חוקיות ואף פתיחת בית אבות בדירה המיועדת למגורים בלבד. נוכח טענות אלה, הגיש המנוח לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעת פינוי נגד המערערת (ת"א 57963/89). הליך זה נמשך כארבע שנים, בין היתר בשל ריצוי תקופת מאסר של שלוש שנים שהושתה על המערערת בת"פ 502/91 בגין התעללות בקשישים אשר שהו בבית האבות אותו הקימה כאמור בדירה. ביום 29.4.1993 ניתן בת"א 57963/89 פסק דין, אשר הורה למערערת לסלק את ידה מהדירה המושכרת תוך שלושה חודשים. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1149/94), אשר במסגרתו קיבל הסכם פשרה, שנחתם לטענת המערערת בינה לבין המנוח, תוקף של פסק דין ביום 3.5.1998 (יצויין כי הרשם נקב בתאריך שונה בפסיקתא שעליה חתם).
2. ביום 28.9.2005 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי תביעה הצהרתית לביטול פסק הדין מחמת מרמה (ת"א 2307/05), מאחר שלטענתו חתימת המנוח על הסכם הפשרה זויפה. משלא הגישה המערערת כתב הגנה, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה (בש"א 4804/06). ביום 19.2.2006 קיבל הרשם ברוך את בקשת המשיב למתן פסק דין בהעדר הגנה (להלן: ההחלטה הראשונה), ובעקבות זאת חתם על פסיקתא, בה הורה על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הצדדים בע"א 1149/94 מחמת מרמה וקבע כי פועל יוצא מכך הינו שפסק הדין שניתן בת"א 57963/89, לפיו על המערערת לסלק את ידה מהדירה, ייוותר על כנו.
ביום 12.2.2007 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה הראשונה (בש"א 4171/07). הרשם ברוך דן בבקשה ביום 4.6.2007 ובהחלטתו ציין שהמערערת הגישה את בקשתה כשנה לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה וכי לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) יש להגיש בקשה לביטול פסק דין תוך 30 ימים מהיום שבו הומצאה לבעל הדין ההחלטה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי המצאת התובענה לבאת כוח המערערת לא בוצעה כדין וכי לא ברור מתי הומצא לה פסק הדין ולכן סבר שקשה לקבוע האם בקשתה הוגשה במועד. נוכח זאת נקבע כי חרף התוצאה הלא נוחה אין מנוס מביטול ההחלטה הראשונה וכי מאחר שמדובר בביטול מחובת הצדק אין מקום להיכנס לסיכויי ההגנה. נוכח כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה הראשונה מבוטלת וכי המערערת תגיש את כתב הגנתה עד יום 17.6.2007 (להלן: ההחלטה השנייה). ואולם, המערערת לא הגישה את כתב ההגנה במועד וביום 21.6.2007 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה (בש"א 13182/07), אשר התקבלה על ידי הרשם ברוך ביום 1.7.2007 וניתן פסק דין בהעדר הגנה (להלן: ההחלטה השלישית).
בעקבות זאת, הגישה המערערת ביום 3.7.2007 בקשה לביטול ההחלטה השלישית (בש"א 14083/07), לה צורף כתב הגנה מטעמה. ביום 29.10.2007 דחה הרשם ברוך את בקשתה (להלן: ההחלטה הרביעית), בציינו כי מדובר בפעם השנייה בה המערערת מבקשת ביטול פסק דין מאחר שלא הגישה כתב הגנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי דין טענת המערערת כי ההחלטה השנייה נעלמה מעיני בא כוחה להידחות, מאחר שהנחייתו נכתבה בצורה ברורה ומפורשת ואין דרך לטעות בה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל רמז של התייחסות בבקשת המערערת ובתצהיר שצורף לה לסיכויי ההגנה. נוכח כל זאת, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת וקבע כי ההחלטה השלישית תיוותר על כנה.
טיעוני הערעור
3. המערערת טוענת כי הסכם הפשרה נערך ונחתם על ידה ועל ידי המנוח לפני הרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי וכי המנוח מעולם לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולא העלה כל טענה לזיוף חתימתו. לעניין זה מציינת המערערת כי המשיב נסמך על שלושה תצהירים, בהם טוענים המצהירים שהמנוח סיפר להם שמעולם לא חתם על הסכם הפשרה, אשר לטענתה מהווים עדות מפי השמועה ועל כן פסולים מלשמש כראייה בבית המשפט. כמו כן, לטענתה, המשיב הגיש את תביעתו כשבע שנים לאחר שקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין וכארבע שנים לאחר פטירת המנוח, אך לא נתן הסבר לשיהוי בהגשת תביעתו ולא הציג עובדות חדשות שלא היו בידיעתו לפני הגשת התביעה. נוכח כל זאת טוענת המערערת כי התנהלות המשיב מעידה שהוא השלים עם אמיתות הסכם הפשרה ולא ביקש לערער על תוקפו. לטענתה, כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה הורע מצבה לרעה, שכן במשך שנים הסתמכה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ונהגה להפקיד את דמי השכירות בחשבון בנק שנפתח במיוחד לשם כך, כפי שהיא נוהגת עד עצם היום הזה לטענתה.
4. כמו כן, המערערת טוענת כי רק ביום 1.7.2007 קיבלה את ההחלטה השלישית ומיהרה להגיש ביום 3.7.2007 בקשה לביטולה, כאשר במקביל הגישה את כתב הגנתה בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה השנייה. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה בקשתה זו, ולו מהטעם כי העיכוב הקל בהגשת כתב ההגנה נגרם בשל טעות פרוצדוראלית שנעשתה בתום לב על ידי בא כוחה, שסבר כי יש להגיש את כתב ההגנה תוך 30 ימים כמקובל לטענתו בתובענות מסוג זה על פי תקנות סדר הדין האזרחי. לטענת המערערת, טעות זו לא גרמה כל נזק למשיב ולפי ההלכה כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום הוא יבוטל מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת לטענתה על ההשקפה לפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים עובר למתן פסק הדין. עוד טוענת המערערת, כי לפי הפסיקה על מנת שיבוטל פסק הדין עליה להראות מהי הסיבה שגרמה למחדל שבעטיו הוא ניתן ומהם סיכויי הצלחת הגנתה אם יבוטל, כאשר נפסק שיש לייחס משקל רב יותר לסיכויי ההצלחה. כמו כן, טוענת המערערת כי בע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431 (1983) נקבע שאם המבקש לא הופיע לדיון מתוך אי הבנה או בהיסח הדעת או אף בשל רשלנות מסויימת מצידו או מצד בא כוחו, ועם זאת מסתבר שיש לו הגנה סבירה, אזי בית המשפט יטה לקבל את הבקשה. לטענתה, היא בעלת סיכויים טובים לזכות בהליך אם יבוטל פסק הדין ויורשה לה להתגונן. כמו כן, לטענתה לאור זכות הגישה לערכאות יש בפסיקה נטייה להקל ולפתוח את דלתות בית המשפט בפני מתדיין המבקש לבטל פסק דין בהעדר הגנה. לטענת המערערת, אשה בשנות ה-70 לחייה, מצבה הבריאותי ומצבה הכלכלי אינם טובים ויש להתחשב בתוצאותיה הקשות של דחיית הבקשה לביטול פסק הדין ובהשלכותיה על זכות הגישה לערכאות ולאפשר לה לקבל את יומה בבית המשפט.
נוכח כל האמור לעיל מבקשת המערערת כי בית משפט זה יורה על ביטול ההחלטה הרביעית ויקבע כי תביעת המשיב תתברר לפני בית המשפט המחוזי.
תגובת המשיב
5. המשיב טוען כי המנוח לא ידע וממילא לא חתם על הסכם הפשרה ואף לא ידע שבית המשפט המחוזי העניק לו תוקף של פסק דין. לטענתו, לקראת סוף שנת 1998 קיבל המנוח המחאה מהמערערת על סך של 650 ש"ח אך מאחר שהיה סבור שבאמתחתו פסק דין לפינויה ומפני שלא ידע דבר על הסכם הפשרה, השיב לה את ההמחאה ודרש ממנה באמצעות בא כוחו לפנות את המושכר. עוד טוען המשיב כי כאשר נודע למנוח אודות הסכם הפשרה כביכול שקיבל תוקף של פסק דין הוא הורה לבא כוחו לנקוט בהליכים לביטולו מחמת תרמית ומרמה. המשיב טוען כי במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת ועד למותו בשנת 2001 סבל המנוח ממחלת הסרטן ומפאת מצבו נבצר ממנו להגיש בקשה לביטול פסק הדין. עוד טוען המשיב כי עיקרון השיהוי מאומץ על ידי בית המשפט רק במקרים חריגים וקיצוניים, בין היתר מאחר וקיימים כללים ברורים של התיישנות. לטענתו, המקרה דנן אינו מהווה עילה להפעלת עיקרון השיהוי. זאת, לטענתו מאחר שמכתבו של המנוח למערערת והצהרותיו בפני אחרים מעידים על רצונו בביטול פסק הדין וגם מכיוון שלמערערת לא נגרם כל נזק ממועד הגשת התביעה, שכן לכל אורך תקופת השכירות היא הייתה בסכנת פינוי הן מכוח פסק הדין שהורה על פינויה והן נוכח הפרות חוזרות ונשנות מצידה של חוזה הדיירות המוגנת.
6. כמו כן, טוען המשיב כי כתב התביעה הוגש לפני למעלה משלוש שנים והיה בידי המערערת למעלה משנתיים לפני מתן ההחלטה השנייה להגיש את כתב הגנתה, ולכן נקבע בהחלטה השנייה כי על המערערת להגיש את כתב הגנתה תוך כשבועיים. המשיב מוסיף וטוען כי נקבע בפסיקה שטעות במועדים ואפילו איחור של יום אחד, או טעות של עורך דין, או טעות משרדית, אינם מהווים נימוק להארכת מועד או טעם מיוחד לביטול החלטה מכוח חובת הצדק. בנוסף, טוען המשיב כי מדובר בערעור על דחיית בקשה שנייה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה וכי קבלת הערעור תהווה תקדים מסוכן, אשר יפרוץ את מסגרת סופיות הדיון ויפגע באינטרס של בעל דין שלא להיות מוטרד או מוגבל לאורך זמן ובאינטרס הציבורי כי פסקי דין שניתנו יאכפו. זאת ועוד, טוען המשיב כי סיכויי הצלחת הגנת המערערת הינם נמוכים, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, המנוח לא נתן את הסכמתו להסכם הפשרה וחתימתו עליו זויפה, כפי שעולה לטענתו משלושה תצהירים שצורפו לתגובתו. לעניין זה גם טוען המשיב כי תוכנו של הסכם הפשרה בלתי הגיוני ומקפח את המנוח באופן יוצא דופן; שנית, באופן תמוה "נעלם" ייצוגה של המערערת על ידי עורך דין דווקא בעת הגשת הסכם הפשרה, וזאת לטענת המשיב מאחר שנהיר שעורך דין לא היה נותן יד להסכם פשרה מזויף; שלישית, אין פרוטוקול דיון שיאשר את טענת המערערת כי הסכם הפשרה נחתם על ידי המנוח בנוכחותה לפני ההרכב שדן בע"א 1149/94; ורביעית, לכתב תביעתו צורף מכתב מקורי שכתב המנוח בו השיב למערערת את ההמחאה שנשלחה אליו ודרש ממנה לפנות את המושכר כפי שנקבע בפסק הדין בת"א 57963/89. בנוסף, המשיב טוען שגם אם יניח לצורך העניין שהסכם הפשרה אותנטי, הרי שהמערערת כלל לא טרחה לקיימו ועל כן הסכם הפשרה בטל מחמת אי קיומו על ידה. לעניין זה טוען המשיב כי המערערת נמנעה מלצרף כל אסמכתא לכך שהיא הפקידה את דמי השכירות בחשבון בנק ולטענתו המערערת נהגה להפקידם ולפדות אותם מיד לאחר מכן.
7. באשר לטענת המערערת כי התצהירים שצורפו לתגובתו פסולים מלשמש כראייה, טוען המשיב כי גם אם טענה זו נכונה הרי שבתי המשפט קיבלו כחריג לכלל עדות מפי השמועה אמירה של נפטר שנאמרה בניגוד לאינטרס רכושי שלו בטרם מותו. לעניין זה אף טוען המשיב כי לתצהירו של עו"ד משה כהן צורף מכתב שנשלח למערערת אשר נכתב בימי חייו של המנוח ועל פי דרישתו. מכתב זה מהווה לטענתו ראייה בכתב לכך שהמנוח כלל לא ידע על הסכם הפשרה והמערערת אינה מכחישה שקיבלה אותו. בנוסף, טוען המשיב כי לא נראה שהמערערת סובלת מחיסרון כיס מאחר שלא הובאו לכך כל ראיות על ידה והיא לא נעזרה בסיוע המשפטי.
נוכח כל האמור לעיל, מבקש המשיב כי נדחה את הערעור כך שייוותר על כנו פסק הדין שניתן בת"א 57963/89, שהתקבל לאחר שהמחלוקת בין הצדדים התבררה לעומקה.
דיון והכרעה
8. תחילה, יש לציין כי ההליך היה צריך להיות מוגש כבקשת רשות ערעור, מאחר שהחלטה בבקשה לביטול פסק דין הינה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי)]. ואולם, משהתקבלה הגשתו כערעור אין מקום לדידי לדון בכך בשלב זה. עוד יצויין כי הצדדים ניסו להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט אך ניסיונותיהם לא צלחו. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובה לה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
9. לפי תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי כאשר נתבע לא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, ייתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו ועל יסוד כתב התביעה בלבד. לפי ההלכה הפסוקה סייג לכלל הקבוע בתקנה 97(א) הוא שכאשר כתב ההגנה הוגש באיחור אין להתעלם ממנו כל עוד לא ניתן פסק דין בהעדר הגנה, כאשר מועד הדיון בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה הינו הגבול העליון שלאחריו אין עוד להתחשב בכתב הגנה שהוגש באיחור [ראו: ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3) 240, 243 (1985); ע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מד(4) 4, 10-9 (1990); רע"א 8712/04 בן טוב נ' אורות הגליל אחזקת בע"מ, פ"ד נט(5) 693, 699-698 (2005); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 343]. כאמור לעיל המערערת לא הגישה את כתב הגנתה עד יום 17.6.2007 כנדרש, ועל כן הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 21.6.2007. ביום 1.7.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתו וניתן פסק דין בהעדר הגנה. רק ביום 3.7.2007 הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, לה צירפה את כתב ההגנה. נוכח השתלשלות עניינים זו ונוכח הכללים הברורים שנקבעו בפסיקה סבורני כי הרשם פעל לפי הוראות החוק ובהתאם לפסיקה כאשר קיבל את בקשת המשיב.